מרינה מקסימיליאן

הגענו לישראל בסוף 1990 ישר לתוך מלחמה.
משפחתי עלתה מברית המועצות זמן קצר לפני התפוררותה, בחלון הצר ההוא שבו הורשית לצאת עם מאה דולר לנפש ולא יותר. פנסיות, חסכונות, אזרחות, הכל נשאר מאחור. היינו זוג בשנות השלושים לחיינו, סבא וסבתא בשנות השישים, ושני ילדים קטנים. עברנו לדירה זמנית ברמת גן. תוך שבועות פרצה מלחמת המפרץ. נשמע מפחיד.
אבל מה שפגשנו קודם לא היה פחד – היו ישראלים. זרים דפקו על דלתנו כל יום עוד לפני שידענו מילה אחת בעברית. הם עזרו לנו למצוא מסכות גז, להדביק את החלונות, להתמצא בבירוקרטיה, למצוא בתי ספר לילדים. הם הציעו עזרה שעוד לא חשבנו לבקש. הרגשנו שהגענו אל בין מלאכים.

גדלתי בשכונה קשה, אחת המשפחות הרוסיות הבודדות בסביבה, ממול לשוק מלא בחבר’ה עם כיפות. מוזיקה מזרחית נשפכת ממנו, עמוסת חיים, בזמן שאמא ואני ניגנו מוזיקה קלאסית בפנים ואני שרתי אופרה. היינו שונים בכל דבר, ואהבנו את זה בכל זאת: את המסורות, הצבעים, הריחות, המבטאים, ומתחת לכל זה משהו שהרגיש כמו משפחה. הורי לימדו אותי לחפש את המקום שבו אנשים נפגשים. אז כשמצאתי את עצמי חיה מלחמה כאמא, ידעתי מה עלי לעשות; לשמור על המרחב הזה, ולהשאיר את המלחמה מחוצה לו.

האלבום האחרון שלי, ריק בחלל, הולחן אחרי השביעי באוקטובר. בהתחלה לא היה למוזיקה מקום. שום דבר לא החזיק. האכזריות של מה שקרה השאירה אותי ללא מילים. ובו בזמן הסתרתי את זה מהבנות שלי, מנסה לשמור על עולמן שלם בזמן שבפנים בערתי.

אחד הדברים שהסתרתי: לאור אברהמוב נלקח מאיתנו. לאור היה בנו של חברי היקר דוד אברהמוב – ,די ג’יי דרוויש,- שאיתו שיתפתי פרויקט מוזיקלי במשך חמש עשרה שנה. דרוויש הוא השראה אמיצה: הוא שפך את אבלו למוזיקה, ויצר מרחבים שבהם אנשים מרשים לעצמם לרקוד, לשחרר, להתפלל, לבכות ולשמוח.

השיר הראשון שכתבתי היה ‘מחכה לנס’. הוא נפתח עם רפרטואר יומי של דברים שעושים לי טוב, משהו שפיתחתי לאורך השנים כדי להחזיר את עצמי אל עצמי. אחרי כמה חודשים, משהו השתנה. מתוך צורך ליצור עולם שאוכל לשאת את הקיום בו, חזרתי לאמנות- לספרים, למוזיקה. כל תובנה שנתנה לי לנשום, אפילו לרגע, הפכתי לשיר.

במשבר, דברים נושרים. בעבודה על האלבום הזה, ואחר כך על הסט של הסרט של דני אבקסר על השביעי באוקטובר, הרגשתי את אותו הדבר כשחקנית. הפסקתי להתעסק עם איך נראיתי על המצלמה, אם הייתי טובה או יפה. נשארתי עם עצמי. יש מקומות שרק הצער יכול להוביל אליהם, בלתי ניתנים להגעה ממצב של נוחות או הגנה.

יצרתי את האלבום הזה מתוך צורך להחלים, לא לכתוב להיט, לא לקיים קריירה. הייתי צריכה למצוא משהו שיוכל להחזיק אותי. בעלי הפיק את האלבום, והעבודה המשותפת הפכה לחלק מההחלמה. היא הזכירה לנו שריפוי אינו תמיד בדידות. לפעמים הוא נבנה בשותפות, במשפחה, בבחירה חוזרת ונשנית בטוב.

אם משהו מרפא אותי, הוא יכול לרפא אחרים. עברנו דרך אותם פחדים, אותם חוסר ודאויות, אותן תקוות. עברנו את זה יחד. אולי נצא ממנו יחד. הכאב מקרב אותי לעצמי. הוא מפשיט את מה שלא חשוב. דברים מסוימים פשוט מאבדים את משקלם.

____________

ריפוי אינו תמיד בדידות.
לפעמים הוא נבנה בשותפות, במשפחה, בבחירה חוזרת ונשנית בטוב

____________

ריק בחלל מוקדש לזכרו של לאור. אחד השירים בנוי מהמילים שהוריו כתבו אחרי מותו. עיצבתי אותן לשיר ‘אנחנו לא יודעים כלום.’

במהלך המלחמה הזו זכיתי לשיר לאנשים ברגעים הקיצוניים ביותר בחייהם ולהיות עדה למה שמוזיקה יכולה לעשות באמת. בלוויות. במחלקות שיקום. בטקסי אזכרה. ראיתי חייל פצוע יוצא מתרדמת של חמישה חודשים כשהשירים שאהב הושמעו שם, ממש מולי. שרתי לילדים שאיבדו גפיים וראיתי אותם קמים לרקוד. שרתי לאמהות ולאבות שהרשו לעצמם, לרגע, לבכות. להרגיש. להיות מוחזקים.

כשמשהו במוזיקה נפתח, אני שוכחת את הכאב. הזמן נעלם. וכשאני שרה למשפחות שכולות, אני רואה את זה קורה גם להן, אותו היעלמות, אותו רגע של שחרור.

אני מאמינה בטוב שבאנשים. יש דברים שאינם בשליטתנו. מה שנשאר הוא האופן שבו אנחנו פוגשים זה את זה בחסד, בכבוד, בחיוך, במבט ישיר, גם כשאנחנו חלוקים. כמו האנשים שדפקו על דלתנו כשהגענו לראשונה. כמו האנשים שאני פוגשת כל יום עכשיו. הגיוון שלנו אינו חולשתנו. הוא עוצמתנו. ככל שניתן יותר מרחב לטוב, כך גדל הסיכוי שנצלח לעבור את זה – תקופה אפלה שאני מקווה שתדרוש סידור מחדש של מה שחשבנו שידענו.

טוב לבו של האדם הוא האל שלי. המצפן שלי והדרך שלי, המובילים אותי אל חדרי בתי החולים, הלוויות, המקומות שמהם הייתי מעדיפה להסתובב. כרגע אני מרגישה מלאת תקווה. היא שבירה. אבל אני בוחרת להחזיק אותה קרוב ולנוע איתה, בעדינות. כל יום, עם כל נשימה.