וויליאם קולברנר

בסיפור שמשון בספר שופטים, מי שהיה אמור להיות מושיעו של ישראל, נבגד על ידי עמו, שרוי בשבי הפלשתים, אסור ומעוור, כפי שכותב המשורר ג’ון מילטון: “עיוור בעזה, ללא עיניים”.

בחזונו של רמברנדט – אחד מארבעה ציורים שנושאם חיי הגיבור – שמשון מרותק לארץ, משותק תחת כובד שריונם של הפלשתים. משמאל, חרבו של חייל, נעוצה בין רגליו של שמשון, מחוללת סירוס סמלי וממשי, ומותירה את הגיבור מנושל מגבריותו בידי החיילים. מעליו ניצבת דלילה, שלווה ומאופקת, מוארת, שערותיו הגזורות של שמשון – מקור כוחו – קבועות בידה. הבד הכהה שמאחוריה מתנופף כלפי חוץ, ולרגע היא דומה למלאך. מספריה מרחפים, אך העיוורון כבר התרחש; שמשון מרותק מכל עבר, כבול, גזוז, חדור.

דלילה כמלאך, המפגינה דמיון מוזר למתווך השמימי בציור עקדת יצחק של רמברנדט, מריעה לקץ מועמדותו של שמשון למושיע מטעם עצמו. גם זהו רגע של נוכחות אלוהית. שמשון, לפי חז”ל, אינו היחיד השרוי באשליות משיחיות. במדרש, המעניק לסיפור המקראי פרשנות יוצרת, יעקב אבינו רואה בברכת שמשון בלידתו כנזיר אלוהים (הנמנע מיין ומגידול שיער) משום פרוזדור לתפקידו המשיחי.

אך יעקב היה צריך לדעת טוב יותר: אף שאמו חסרת השם של שמשון היא משבט יהודה (ממנו עתיד לצאת המשיח), מנוח אביו ביש המזל הוא משבט דן. חרף האשליות העצמיות של שמשון, והסכמתו של יעקב להן, לשמשון יש את השבט הלא נכון ברזומה שלו.

הפטריארך חוזה בדמיונו את התיאטרון, מקדש דגון, שבו שמשון אנוס “לשחק” כליצן קרקס עבור הפלשתים הלועגים. הגיבור לופת את שני עמודי התווך המסיביים, וממוטט את המקדש על עצמו ועל הפלשתים. לכוד במפולת אבנים, שמשון מוטל מת בין הפלשתים, וההבטחה הבריתית שהיה אמור לגלם נקברת עמו בין ההריסות.

עם התפכחותו מאמונתו המוטעית, יעקב נעצר וזועק: “לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'”.

סופו של שמשון הוא סופי, שלו בלבד, אך יעקב ממשיך לקוות – המילה העברית קיוויתי אוצרת בחובה עבר ועתיד כאחד: “קיוויתי” וגם “אני ממשיך לקוות”. מתרגמי תרגום המלך ג’יימס (King James), הרגישים לעמימות הזמנים, בחרו במילה wait (להמתין), תוך הדגשת הרציפות בין עבר, הווה ועתיד. אולם ככל שהישועה עשויה להיראות בלתי אפשרית, יעקב מסרב לחדול מלקוות.

האופטימיות היהודית של חוסר התקווה – קיוויתי –
התקווה שנותרת לאחר שכל תקווה אבדה

___________

הצליל שמפיק השעון: טיק-טוק, ההתחלה והסוף המעניקים צורה להיסטוריה הקוסמית: ה”טיק” של ספר בראשית (“בראשית ברא”), וה”טוק” של העידן המשיחי. שמשון חושב בטעות שהוא הגיע, כמושיע, כדי לבשר על ה”טוק”. אך מתברר שהוא רק חלק מהסיפור. אולם תקוותו של יעקב נותרת בעינה, אמונתו במה שקנט המלך ליר של שייקספיר מכנה “הקץ המובטח” (the promised end) – רחוק תמיד, אך נוכח תמיד. יעקב רוצה משיח עכשיו, אך עליו להמתין. התקווה מחזיקה את הקץ לאורך ההפוגה הממושכת לכאורה, הזמן שבין הטיק לטוק.

עבור יעקב הכל תלוי בתקווה – הכל בקיווי. מותם של קדושי עליון כלול בתקווה; כך גם דורות של סבל. המוות נושא משמעות; סבלנו אינו לשווא. איננו יומרניים לטעון שאנו מבינים, אך בתקווה לעתיד אנו מכוננים את ההווה – והופכים את המרווח שבין הטיק לטוק לנסבל.

ללא תקווה, העבר אינו אלא מחוז של נוסטלגיה, המוליד הווה ריק, ומוביל אל עתיד של חזרה חסרת פשר: “מחר, ומחר, ומחר”. אך תקוותו של יעקב נוטה לעבר עתיד מובטח, אל ה”טוק”, מיוחל ככל שיהיה, המושיט יד לאחור כדי להעניק משמעות וכיוון להווה, גם כשההווה נדמה חסר תקווה.

התקווה, אם כן, אינה האישור הקל-מדי, כפי שהיא עבור פוליטיקאים גרועים וקוראים דתיים, שהציניות שלהם מתחזה לוודאות שהגענו אל הקץ. לא זה התפקיד ששמשון ביקש לעצמו, אך סיפורו הוא אזהרה מפני הטענה המוקדמת שכבר הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. תקוותו של יעקב אינה עמדה פוליטית, אלא אוריינטציה קיומית. גם במצב של חוסר תקווה, כשהגאולה מתמהמהת, הוא מקווה.

בחזונו, יעקב רואה את גופתו של שמשון, אבודה תחת ההריסות והגוויות, כשמשפחתו מתייאשת מלהביאו לקבורה נאותה. לכן יעקב מתפלל, מעשה חסד המניע את ההיסטוריה קדימה. שמשון נקבר בקבר מנוח אביו; ההיסטוריה היהודית נמשכת. תפילתו של יעקב היא קדיש יתום על שמשון, מחאה של תקווה אל מול הניהיליזם.

המשיח מת. יחי המשיח.

האופטימיות היהודית של חוסר התקווה – קיוויתי – התקווה שנותרת לאחר שכל תקוה אבדה.

טיק…