פרופ’ דנה אמיר

בשירה Kindness כותבת המשוררת הערביה-אמריקנית Naomi Shihab Nye:

אני חושבת על ההצבה שלה בשורות הללו את הצער כתנאי, כמצע שרק בהינתנו יכול להתקיים גם חסד, או יכולה להתקיים עדינות אנושית. היכולת לאחוז בחוט המחבר את כל מיני הצער היא היכולת לאחוז בחוט המחבר את כל מיני האנושיות, לא רק מפני שאין אנושיות בלא צער, אלא גם בשל ההבנה שהצער לעולם איננו שייך רק לצידו האחד של העולם, או לסוג אחד של גילום אנושי. זהו צער העולם, צער שכל עברי העולם חולקים ביניהם ולכן הוא כבר, תמיד, החוט השזור בין העברים האלה.

היכולת להיחלץ ממצבי אסון דומה ליכולת להיחלץ מבין הריסות. היא קשורה באפשרות לדמיין בעיני הרוח נתיב חילוץ, יד המושטת אלינו מן העבר האחר דווקא ברגע שבו הנתונים המציאותיים דוחקים בנו להרים ידיים. זהו הכוח לחרוג מן המציאות האקטואלית אל עבר מציאות אפשרית. הכוח הזה לא רק מאפשר לשאת את המציאות האקטואלית; הוא גם התנאי לכך שהמציאות האקטואלית לא תהפוך לגורל.

את אחת הדוגמאות היפות לכוח הזה מצאתי בראיון עם נער בן 16 שנחטף לעזה והוחזק, עם אחותו בת ה-13, בבידוד במשך 50 יום; שגילה, כשחזר מן השבי, שהוריו נרצחו ושאין לו בית לחזור אליו – ושסיפר שכשהועבר לידי הצלב האדום הרגיש צער על האזרחים העזתיים, שברור היה לו שסובלים כמוהו: “אני מצטער עליהם בגלל שהם נשארים פה”, אמר לאחותו, “ואנחנו הולכים הביתה”.

המילים האלה לא רק מגלמות את הערכיות האנושית של הנער הזה, ושל הבית שבו גדל וחונך; הן מביאות לידי ביטוי את היכולת שלו לדמיין, גם בלב האסון הפרטי הנורא מכל, עולם שבו הצער האחד איננו מוחק את הצער האחר, ממש כשם שפעולת ההצלה של האחד איננה סותרת את אפשרות ההצלה של האחר הזקוק לה.

________________

הכוח הזה לא רק מאפשר לשאת את המציאות האקטואלית;

הוא גם התנאי לכך שהמציאות האקטואלית לא תהפוך לגורל

________________

דורי לאוב טען לא פעם שאחד האפיונים של מצב טראומטי הוא שהוא מותיר את מי ששרד ללא נמען לפנות אליו, לא מחוצה לו ולא בתוכו. האובדן הטראומטי של הנמענים הפנימיים משחרר בתורו כוחות של ייאוש והסתגרות, המחלישים עוד יותר את יכולתו של האדם לתת אמון, ליצור קשר ולמצוא משמעות בעולם. לטענתו, התיקון האפשרי היחיד למצב זה טמון ביצירה מחודשת של “מחסה של נוכחות אנושית” היכול להעניק חוויה של הכלה ומשמעות לבלתי נסבל.

אך נוכחות אנושית איננה קשורה רק באחר המוכן להתייצב למעננו; היא קשורה, לא פחות מכך, בנכונות שלנו להתייצב למען האחרים הממוקמים מכל צידי האירוע, מכל צידי הצער. בכל פעם שאנחנו מצליחים להעניק מחסה אנושי לצערו של האחר – אנחנו משיבים לעצמנו תמונת עולם שאנחנו רוצים לחיות בו; אנחנו משיבים לעצמנו את האופק שהמציאות האקטואלית מפקיעה מאיתנו פעם אחר פעם תוך שהיא מציבה תחתיו אופק מדומה: אופק המסתווה לגילומו של עתיד כשלמעשה הוא איננו אלא חזרה כפייתית, הרסנית, על העבר.

לאחרונה הגיע אלי סרטון שבו מצולמת נבחרת כדורגל הנשים הלאומית של איראן כשהיא מסרבת לשיר את המנון המשטר במשחק הפתיחה של גביע אסיה. המצלמה נעצרת על שתיים מהן: הראשונה היא אישה צעירה, חברת הנבחרת, הניצבת בין חברותיה, עוטה חיג’אב, עיניה הכהות מישירות מבט קדימה, אל הקהל ומעבר לו. לרגע, כשהסירוב הופך מול עיני הקהל לעובדה מוגמרת, היא מחייכת חיוך קטן של ניצחון, חיוך הנראה כמופנה אל עצמה, כמו מאשר איזה הישג שבינה לבינה. מיד לאחר מכן נעה המצלמה אל פניה של המאמנת הצופה בהתרחשות מן הצד, מחייכת בעיניים דומעות מגאווה. משהו בחיבור בין הפניית המבט קדימה של האישה הצעירה – לבין מבטה של המאמנת המבוגרת יותר, המייצגת דור שלא ידע את האפשרות לסרב ואף על פי כן הצליח לגדל נשים צעירות מסרבות, חולמות – מצביע על כך שזרעי הסירוב למציאות האקטואלית, זרעי ההתעקשות על החופש לחלום מציאות אפשרית, כבר מצויים שם וכאן, מדור דור.

Naomi Shihab Nye מסיימת את השיר בשורות הבאות:

הנוכחות האנושית היא בת הלוויה שלנו לא רק באזורי שבר ואסון. לא פחות משהיא סוללת את דרכנו החוצה מכל סוגי המבוי הסתום, היא גם זו המאפשרת לנו להעריך את המחוות הפשוטות שבלעדיה היו הופכות מובנות מאליהן. בכל פעם שאנחנו מסכינים עם ההרס אנחנו משתפים פעולה עם הפיכתו לחלק מן השגרה השקופה. רבות נכתב על הבנאליות של הרוע ועל האופן שבו היא שואבת את כוחה בדיוק מן היכולת הזו להסתוות כצו השעה, כשליחות, כהרגל. מעט מדי נכתב, אם בכלל, על האופן שבו הבנאליות של הרוע הופכת גם את הטוב לבנאלי, לשקוף, לבלתי נראה. אבל הטוב הזה הוא הכוח היחיד שיכול להרים לא רק את ראשו, אלא גם את ראשנו, מתוך הערב הרב הזה.

כוחה של הליריות האנושית הוא הכוח לסרב לכוחות ההרס. אני מאמינה בכוח הזה. אני מאמינה ביכולת ליצור קהילה שיודעת לסרב ויודעת לחלום, קהילה שאיננה מוותרת, גם כשהיא קבורה עמוק תחת הריסות הזמן הזה, על הזכות לכוון את עצמה אל עבר אופק ועתיד.