By Maya Sela – Host of ‘מה שכרוך’ (Ma She’karuch) on KAN Radio
(Original Hebrew text below – הטקסט המקורי בעברית מופיע בהמשך)
Maybe I’ve lost my mind. I have no desire for a foreign passport, and I don’t want to escape.
On October 7th, I sat alone in my apartment in Tel Aviv and thought that the Hamas Toyota I just saw on TV might be on its way to me. ‘It’s just a shot away,’ Mick Jagger sings. I have no weapon and no license for one. But if I had a weapon, I would use it even without a license. I tell a friend I need to get a gun. ‘You know how to use a gun?’ he mocks me.
A friend who has escaped writes, ‘I’m buying you a ticket now, come to us.’ They live in Tuscany, in Paradise. I appreciate the invitation, but it never crosses my mind to accept.
I must be crazy.
There’s no one there to protect you, I thought to myself, this is the moment you’ve been preparing for your whole life. This is the apocalypse from the movies you’ve seen and the books you’ve read, the apocalypse from the fears you’ve feared. There is no government, no army, no police, no father, no mother, no husband, no bomb shelter, no refuge.
I thought I would be holding my daughter, imagining her as a child, and I would take her and run to the sea, down to Frishman Beach in Tel Aviv, where I would know what to do. I don’t know why in my imagination it’s always the sea. Maybe because my mother always saw the sea as a solution to melancholy, or maybe because of Amos Kenan. His hero, in The Road to Ein Harod, seeks to escape Tel Aviv and the military cult that has taken over the country. He wants to join the rebels in Kibbutz Ein Harod. He needs to get from Tel Aviv to Ein Harod and he writes, ‘There is only one option, only by the sea. The land route is out of the question.’ In my imagination, I always save my daughter, there is no other option. But the years have passed and other possibilities are now revealed, things I never imagined are happening live in front of me. I call my daughter during the sirens. ‘Where are you? Did a missile fall on your head? Were you scared? Don’t be afraid, nothing will happen to you, my daughter.’ ‘Okay, Mom.’
On October 7th, I googled how to make a Molotov cocktail.
If they come to me, they will slaughter me, that’s clear, I will die a thousand strange deaths, these are very cruel people, and I am here alone, without a government, without an army, without police, without a father, without a mother, without a husband, without a bomb shelter, without refuge, but not without a fight.
I’ll throw a few Molotov cocktails at them before they manage to sink their teeth into me. Meanwhile, I watch the horror unfold live like someone watching their own skin being flayed, or like the man I once saw on the news having brain surgery while awake and playing the violin as the surgeon probed his brain.
Seneca the Stoic suggested living without fear and without hope. This is my mental training for the coming months, without fear and without hope. But dismissing fear is much easier than abandoning hope. I tell myself, at worst, you’ll die, big deal. Just like thirty years ago, I said, at worst, we’ll get divorced. But hope is problematic, hope is hard to get rid of. Getting rid of hope means stop dealing with the future, living only in the present, and I am no Zen nun. Around me, the rush to board planes, escaping the apocalypse. Sometimes they call and say, ‘come!’- but I don’t want to go anywhere else. My shelter is here, even when it’s invaded, burning, abandoned. I must have lost my mind.
I don’t know why I think I’m in a shelter, that here is the shelter.I think of blaming my father, it’s always a good strategy. He’s been dead for eight years, but I carry him with me, we walk together, talking, though silently (I am after all a woman contemplating a Molotov cocktail.)
There is a police station across the street. Sometimes I look at the men gathered outside from my window. They are young and strong, the uniforms validating their masculinity. You might think I’d see them as a solution, but I look and think these men won’t protect me.
‘Look at this,’ I say to my father, ‘I’m still looking for a man to protect me, but now it’s no longer metaphorical.’
And my father says, ‘When was it metaphorical? It was never metaphorical, you just didn’t understand where you were living. You never understood anything. I talked to you a thousand times about the Jewish attempt to be universal, we saw what those cultured people did to us, and you see them now. Not that I’m so impressed with our culture here,’ he says, shocked by what’s happening but not hysterical.
I know what he would say now. ‘Stay calm, stand tall, cross the bridge when you get to it, why think about what hasn’t happened yet. Turn off the TV!’
I turn off the TV and think, lucky he’s dead and doesn’t see what’s happening. No government, no army, no police, no husband, no bomb shelter, no refuge. He says I’m childish. ‘You’re the parent now, you see what’s happening, the heartbreak is yours, my old thoughts are now yours. You are the danger.’
He concedes that the Israeli mental landscape has changed, but advises me, nonetheless, not to get depressed, saying, as always, that Israel is not a widow. My father preferred to be the danger then the other possibility. Meanwhile, the Israeli army wakes from its slumber like a Sleeping Beauty asleep for a hundred years, awoken by a poison kiss from the neighbouring prince. This wedding will be a blood wedding. The army is entering Gaza and doing what armies do.
I’m at home. The poet Nathan Yonatan wrote, ‘Home is a place that if you must return to, a door is always open for you,’ my mother used to tell me that. I’m at home, if someone comes to kill me, I’ll throw a Molotov cocktail at them. It’s not just that I have nowhere to go, I also don’t want to go anywhere.
When my daughter was in first grade, she started noticing the cars of the other parents in her class. They were fancy, luxurious, shiny. One day she asked, ‘Mom, why don’t we have a jeep?’ And I said, ‘Look, we don’t have a car at all because we live in Tel Aviv and we don’t need a car.’ And I continued, (because I didn’t want to do Life Is Beautiful like Roberto Benigni’s; I think children should live in reality): ‘Even if we needed a car, we wouldn’t have one like theirs because we don’t have money like they do.’ And my six-year-old daughter said, ‘How lucky that if we don’t have money, we also don’t need a car.’ That’s what I remember now. How lucky that if I don’t have anywhere to go, I also don’t want to go. I’m at home.
A Molotov cocktail always sounded sexy, guerrilla fighter too. The global left gets excited by unregulated violence, ideas spread in academia, and t-shirts with Che Guevara’s face. They still love their old theories about colonialism and liberation, they love how they look in the mirror, radicals forever, it’s their fountain of youth. My father would probably say, ‘Look at this bacchanalia.’ An Israeli cultural theorist suggests on Facebook -that we should go to the Gaza border, wave a white flag, and just surrender. He wrote this in the early days before the Israeli army entered Gaza.
I don’t even need to invoke my revisionist father to deal with such stupidity, but my father pops up even when I try to fight my Oedipal tendencies, saying Jews have an autoimmune disease. I notice he restrains himself from saying ‘I told you so.’ I appreciate his restraint. I have enough on my plate, and he knows it.
The Molotov cocktail is an improvised weapon, simple and easy to make: all you need is a glass bottle filled with a flammable liquid, fuel, or alcohol, and a rag stuffed into the bottle’s mouth. The weapon is activated by lighting the rag and throwing the bottle at the target. Without fear and without hope, I examine my liquor cabinet. There’s vermouth, gin, Campari. I can make a Negroni, but I’m saving the alcohol for a rainy day. Now is not the time to indulge. I need glass bottles at hand.
On October 30th, I read a report on one of the websites: ‘A resident of Kiryat Haim was arrested on suspicion of setting up a factory in his home to produce Molotov cocktails. The suspect, 36, hoarded 62 Molotov cocktails and two kilograms of sulfur. On December 8th, another report about the suspect, who was anonymous and now has a name. Nathanel Cohen, a 36-year-old handyman from Kiryat Haim. Married and father of one, he turned his home into a factory for the production of Molotov cocktails. To the charges againsts him – manufacturing weapons – Cohen responded: ‘It’s to protect my life and the lives of my children.’ Cohen was eventually arrested, charged with manufacturing weapons during wartime. I was impressed by the sudden efficiency of the police and the courts, such sleight of hand, like this little con man on the Eilat promenade. I understand Nathanel Cohen, he and I had the same idea, he’s just more practical than me.
I wonder who snitched on Nathanel Cohen. And decide to tell someone about my plan to make a Molotov cocktail.
‘You will make a Molotov cocktail?’ he says, bursting into laughter as we sit in my kitchen, and like a lazy, uninspired soundtrack, the siren sounds again. I get up and say, let’s stand in the bathroom.
No government, no army, no police, no father, no mother, no husband, no bomb shelter, no refuge.
We walk there, seven steps. Walk leisurely, not running – he asks how I concluded that it’s the safest place? I say ‘I did calculations.’
‘Oh, you did calculations, okay, that sounds serious.’ We both know that if a missile lands on the building, we’re done. I remember that twenty years ago, I already wrote about this moment.
‘Winona says:
Find a man for the war,
he won’t protect you but at least
you’ll make love. And I say
I want to be a normal woman
abandoned during the war.’
I think about the foolish young woman I was then, the one who wanted to be a normal woman. I put my arm in his arm and we stand there like that, in the bathroom, engagé.
Translated from the Hebrew by William Kolbrener
Gimme Shelter
מיה סלע
אולי יצאתי מדעתי. אין לי תשוקה לדרכון זר ואני לא רוצה לברוח מכאן. בשבעה באוקטובר ישבתי לבד בדירה שלי בתל אביב וחשבתי שייתכן שהטויוטה של חמאס שכרגע ראיתי בטלוויזיה נמצאת בדרך אלי. It’s just a shot away, שר מיק ג’אגר. אין לי נשק ואין לי רישיון לנשק. אם היה לי נשק הייתי משתמשת בו גם בלי רישיון לנשק. אני אומרת למישהו שאני חייבת להשיג אקדח. את יודעת להשתמש באקדח את? הוא צוחק עלי. חברה טובה כותבת ‘אני קונה לך כרטיס עכשיו, בואי אלינו.’ הם חיים בטוסקנה בגן עדן. הערכתי את ההזמנה אבל לא עלה בדעתי להיענות. אני כנראה מטורפת. איש לא נמצא שם בשביל להגן עלייך, חשבתי לעצמי, זה הרגע אליו התכוננת כל החיים. זאת האפוקליפסה מהסרטים שראית ומהספרים שקראת, זאת האפוקליפסה מהחרדות שחרדת. אין ממשלה אין צבא אין משטרה אין אבא אין אמא אין בעל אין ממ”ד אין מקלט. תמיד חשבתי שברגע הזה אהיה עם הבת שלי על הידיים, דמיינתי אותה ילדה ואני לוקחת אותה ובורחת לים, יורדות לחוף פרישמן בתל אביב, שם כבר אדע מה לעשות. אני לא יודעת למה בדמיון זה תמיד הים. אולי בגלל שאמא שלי תמיד הציעה את הים כפתרון למלנכוליה ואולי בגלל עמוס קינן. בספר שלו “הדרך לעין חרוד” הגיבור מבקש להימלט מתל אביב ומהכת הצבאית שהשתלטה על המדינה. הוא מבקש להצטרף למורדים שנמצאים בקיבוץ עין חרוד. הוא צריך להגיע מתל אביב לעין חרוד והוא כותב “ישנה רק אפשרות אחת, רק בדרך הים. דרך היבשה לא באה בחשבון.” בדמיון תמיד הצלתי את בתי, לא היתה אפשרות אחרת. אבל השנים עברו והאפשרויות האחרות מתגלות כעת, דברים שלא העליתי בדעתי קורים עכשיו מולי בשידור חי. אני מתקשרת אל הבת שלי באזעקות. איפה את? נפל לך טיל על הראש? נבהלת? אל תפחדי, לא יקרה לך כלום בתי. טוב אמא.
בשבעה באוקטובר חיפשתי בגוגל איך מכינים בקבוק תבערה. אם הם יבואו אלי הם ישחטו אותי, זה ברור, אמות אלף מיתות משונות, מדובר באנשים אכזריים מאוד ואני כאן לבד, בלי ממשלה בלי צבא בלי משטרה בלי אבא בלי אמא בלי בעל בלי ממ”ד בלי מקלט, אבל לא בלי קרב. אזרוק עליהם כמה בקבוקי תבערה לפני שיצליחו לנעוץ בי שיניים. בינתיים אני מתבוננת בשידור חי בזוועה המתרחשת כמו אדם שרואה איך פושטים את עורו או כמו האיש ההוא שראיתי פעם בחדשות שעשו לו ניתוח מוח והוא ער והמוח שלו פעור ובשעה שהמנתח מחטט לו במוח האיש הער מנגן בכינור.
סנקה הסטואיקן הציע לחיות בלי פחד ובלי תקווה. זה יהיה האימון המנטלי שלי בחודשים הבאים, בלי פחד ובלי תקווה. אני מגלה שבלי פחד יותר קל לי מאשר בלי תקווה. אני פשוט אומרת לעצמי מקסימום תמותי, מה יש בזה. כמו שפעם לפני שלושים שנה אמרתי מקסימום נתגרש. אבל התקווה בעייתית, מהתקווה קשה להיפטר. להיפטר מהתקווה זה להפסיק להתעסק עם העתיד, לחיות רק בהווה, ואני לא נזירת זן. מסביבי עוד ועוד אנשים ממהרים לעלות על מטוסים. נמלטים מהאפוקליפסה. לפעמים הם מתקשרים ואומרים בואי, אבל אני לא רוצה ללכת למקום אחר. המקלט שלי כאן גם כשהוא נפלש עולה באש ננטש. כנראה יצאתי מדעתי.
אני לא יודעת למה אני חושבת שאני נמצאת במקלט, שפה זה המקלט. אני חושבת להאשים את אבא שלי, זאת תמיד אסטרטגיה טובה.
הוא אמנם מת כבר שמונה שנים אבל אני הולכת איתו והוא הולך איתי. אנחנו צועדים ביחד, מדברים (לא בקול רם, גם ככה אני אישה שמחפשת בגוגל איך מכינים בקבוק תבערה. לא כולם צריכים לדעת עלי.)
מחוץ לחלוני יש תחנת משטרה. לעיתים אני מסתכלת על הגברים האלה מהחלון. הם צעירים וחסונים, המדים נותנים תוקף לגבריות שלהם, הנשק גם לא מזיק, אפשר היה לחשוב שאראה בהם כתובת אבל אני מסתכלת וחושבת שהגברים האלה לא ישמרו עלי.
תראה מה זה, אני אומרת לאבא שלי, אני עדיין מחפשת גבר שישמור עלי אבל זה כבר לא מטאפורי. ואבא שלי אומר מתי זה היה מטאפורי? זה אף פעם לא היה מטאפורי את פשוט לא הבנת איפה את חיה. את אף פעם לא הבנת כלום. דיברתי איתך אלף פעם על הניסיון של היהודי להיות אוניברסלי, ראינו מה בני התרבות ההם עשו לנו, ואת רואה אותם עכשיו, לא שאני כל כך מתפעל מהתרבות שלנו כאן, הוא אומר, המום ממה שקורה אבל לא היסטרי. אני יודעת מה הוא היה אומר עכשיו. תשמרי על קור רוח, תעמדי ישר, כשתגיעי לגשר תחצי אותו, בשביל מה את חושבת על מה שעוד לא קרה. תכבי את הטלוויזיה. אני מכבה את הטלוויזיה וחושבת מזל שהוא מת ולא רואה את מה שקורה. לא ממשלה, לא צבא, לא משטרה, לא בעל, לא ממ”ד, לא מקלט. הוא אומר לי שאני אינפנטילית. הרי את עכשיו ההורים, את רואה את מה שנעשה, שברון הלב הוא שלך, המחשבות הישנות שלי הן עכשיו שלך. את הסכנה.
כמו וולטר ווייט בשובר שורות אני. אבא שלי לא הספיק לראות את הסדרה הזאת. כשהוא היה שואל מה שלומי ועניתי שהכל בסדר הוא היה אומר אל תשירי לי סרנדות באוזן. הוא רצה לשמוע את האמת, אבא שלי, והוא לא פחד מלהיות הסכנה, הוא העדיף את זה על האפשרות האחרת. הוא מבחין בכך שהמצב הנפשי הישראלי השתנה ומציע לי לא להיכנס למרה שחורה, הוא אומר כמו שתמיד אמר שלא אלמן ישראל (בינתיים הצבא הישראלי מתעורר מתרדמת כמו היפיפייה הנרדמת שישנה מאה שנה ועכשיו קיבלה נשיקת רעל מהנסיך השכן. החתונה הזאת תהיה חתונת דמים. הצבא נכנס לעזה ועושה את מה שצבאות עושים.)
אני בבית. המשורר נתן יונתן כתב ש”בית הוא מקום שאם אתה חייב לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך,” אמא שלי היתה אומרת לי את זה. אני בבית, אם מישהו יבוא לחסל אותי אשליך עליו בקבוק תבערה ממשי וסימבולי. זה לא רק שאין לי לאן ללכת אני גם לא רוצה ללכת לשום מקום.
כשהבת שלי היתה בכיתה א’ היא התחילה לשים לב למכוניות של ההורים האחרים בכיתה. היו שם מכוניות מהודרות, מפוארות, מנצנצות. יום אחד היא שאלה ‘אמא, למה אין לנו ג’יפ’ ואני אמרתי ‘תראי אין לנו בכלל מכונית כי אנחנו גרות בתל אביב ואנחנו לא צריכות מכונית. והמשכתי ואמרתי (כי לא רציתי לעשות לה החיים יפים של רוברטו בניני, חשבתי שילדים צריכים לחיות במציאות) שגם אם היינו צריכות מכונית לא היתה לנו מכונית כמו שיש להם כי לנו אין כסף כמו שיש להם והבת שלי בת השש אמרה ‘איזה מזל שאם כבר אין לנו כסף אז אנחנו גם לא צריכות.’ בזה אני נזכרת עכשיו. איזה מזל שאם כבר אין לי לאן ללכת אז אני גם לא רוצה ללכת. אני בבית.
בויקיפדיה מזכירים למי ששכח שבקבוק תבערה מכונה גם בקבוק מולוטוב. אני לא שכחתי. מולוטוב תמיד נשמע סקסי, גם לוחמת גרילה. השמאל העולמי תמיד מגלה עוררות מאלימות לא מוסדרת, מרעיונות שמופצים באקדמיה ומחולצות טישירט עם הפרצוף של צ’ה גווארה. הם עדיין אוהבים את התיאוריות הישנות שלהם על קולוניאליזם ושחרור, הם אוהבים את איך שהם נראים במראה, רדיקלים לנצח, זה מעיין הנעורים שלהם. אבא שלי בטח היה אומר תראי את הבכחנליה שלהם. תיאורטיקן ישראלי כזה מציע בפייסבוק ללכת לגבול עם עזה ולנופף בדגל לבן, פשוט להיכנע. הוא כותב את זה בימים הראשונים עוד לפני שהצבא הישראלי נכנס לעזה. אפילו לא צריך לגייס את אבא שלי הרוויזיוניסט בשביל להתמודד עם טיפשות כזאת אבל אבא שלי צץ אפילו כשאני מנסה להילחם בנטיות האדיפליות שלי, צץ ואומר שליהודים יש מחלה אוטואימונית. אני שמה לב שהוא מתאפק מלומר “אמרתי לך”. אני מעריכה את זה שהוא מתאפק. יש לי מספיק על הצלחת והוא יודע את זה.
עוד נכתב בויקיפדיה שמדובר בנשק מאולתר, פשוט וקל להכנה שנמצא בשימושם של לוחמי גרילה ובעבר היה גם בשימוש צבאות סדירים בזמן מלחמה. מה שצריך זה בקבוק זכוכית ממולא בנוזל דליק, דלק או כוהל וסמרטוט שתחוב בפיית הבקבוק. הנשק מופעל על ידי הצתת הסמרטוט וזריקת הבקבוק על המטרה. בלי פחד ובלי תקווה אני בוחנת את ארגז המשקאות שלי. יש ורמוט, ג’ין, קמפרי. אני יכולה להכין נגרוני אבל אני שומרת את האלכוהול לעת צרה. עכשיו לא הזמן להתפנק. אני צריכה בקבוקי זכוכית בהישג יד.
בשלושים באוקטובר אני קוראת ידיעה באחד האתרים: נעצר תושב קריית חיים בחשד שהקים בביתו מפעל לייצור בקבוקי תבערה. החשוד, בן 36, אגר 62 בקבוקי תבערה ועוד שני קילוגרמים של גופרית וטען שהכין אותם למחבלים. במשטרה חושדים שהאיש התכוון למכור את בקבוקי התבערה לעבריינים. החשוד נלקח לחקירה בתחנת משטרת זבולון. “בגלל המצב הביטחוני שיש במדינה כיום אני לא סומך על אף אחד שיגן עליי,” סיפר בחקירתו. “רציתי להיות מוכן למקרה שמחבלים יתקפו את בני המשפחה שלי. הצבא והמשטרה לא מסוגלים לתת ביטחון לאזרחים אז החלטתי לייצר הרבה בקבוקי תבערה כדי לזרוק אותם על מחבלים למקרה שינסו לפרוץ לי לבית.”
ב-8 בדצמבר עולה עוד ידיעה אודות החשוד שהיה אלמוני עד כה. עכשיו כבר יש לו שם: נתנאל כהן, שיפוצניק בן 36 מקריית חיים, נשוי ואב לילד, החליט לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר על צעד יוצא דופן – הקמת מפעל ביתי לייצור בקבוקי תבערה. עד מהרה הוגש נגדו כתב אישום בגין ייצור אמצעי לחימה, אך כהן המשיך לטעון: “מדובר בנשק כדי להגן על החיים שלי ושל ילדיי.” כהן, שמתגורר בשכירות עם בני משפחתו בבית בן שלוש קומות, הקים באחד החדרים מפעל מאולתר לייצור בקבוקי תבערה. הוא ייצר 62 בקבוקי תבערה עד שנעצר לפני כחודש על ידי בלשי תחנת משטרת זבולון בחשד לייצור אמצעי לחימה בזמן מלחמה.” אני מתרשמת מהיעילות הפתאומית של המשטרה ובתי המשפט, איזו זריזות ידיים! ממש קלפנים בטיילת באילת. אני מרגישה אותו, את נתנאל כהן, לו ולי היה אותו רעיון, הוא פשוט אדם מעשי ממני.
אני תוהה מי הלשין על נתנאל כהן ומספרת למישהו על התוכנית שלי להכין בקבוק תבערה. את יודעת להכין בקבוק תבערה את? הוא אומר מתפקע מצחוק בזמן שאנחנו יושבים אצלי במטבח וכמו פסקול חסר מעוף, עצלני, שוב נשמעת אזעקה. אני קמה ואומרת בוא נעמוד בחדר האמבטיה (אין ממשלה. אין צבא. אין משטרה. אין אבא. אין אמא. אין בעל. אין ממ”ד. אין מקלט). אנחנו צועדים לשם מרחק שבעה צעדים. הולכים בנחת, לא רצים, הוא שואל איך הגעתי למסקנה שדווקא שם הכי בטוח, אני אומרת שעשיתי חישובים. אה עשית חישובים, בסדר, זה נשמע רציני, הוא אומר. שנינו יודעים שאם טיל נוחת על הבניין, אנחנו גמורים. אני נזכרת שלפני עשרים שנה כבר כתבתי על הרגע הזה.
“וינונה אומרת
מצאי לך גבר למלחמה
הוא לא יגן עלייך אבל
לפחות תעשו
אהבה
ואני אומרת
שאני רוצה להיות
אישה רגילה
להינטש בזמן
מלחמה.”
אני חושבת על הצעירה המטופשת שהייתי אז, ההיא שרצתה להיות אישה רגילה. אני משלבת את זרועי בזרועו ואנחנו עומדים שם ככה, בחדר האמבטיה, אנגז’ה.